|
|
|
ג'ודו בקודוקאן - זה לא רק שיאיי
מאת: יונה מלניק סנסיי, דאן 7, מאמן נבחרת
בדצמבר 2002 יצאתי עם חברי נבחרת ישראל למחנה אימונים
ביפן.המחנה כלל שני חלקים: אימונים עם נבחרת יפן
בקודוקאן, ואמונים באוניברסיטת טסוקובה.
המשלחת הישראלית למחנה האימונים
התאמנו עם הנבחרת היפנית יחד עם נבחרות זרות
נוספות: רוסיה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה.
באימונים בקודוקאן היה ברור מה הדבר החשוב ביותר: היו אלה
כולם ספורטאים צעירים בשנות העשרים לחייהם, נמרצים
וחזקים, שמטרתם אחת: לנצח!
לרגע אפשר היה לחשוב שזהו כל הג'ודו וזו כל מטרתו.
אימון הנבחרות נערך בקודוקאן כל יום עד השעה 17.30.
כשהאימון הסתיים, והנבחרות ירדו ופרשו להן, בחרתי להישאר
ולצפות מה יתרחש הלאה באולם המרכזי של הקודוקאן.
ואז עלו למזרן ג'ודוקות מסוג אחר לגמרי, עם מטרות אחרות.
האימון של הקודוקאן החל. גברים ונשים מכל הגילאים. לא
אגזים
אם אומר שראיתי שם מספר לא מבוטל של ספורטאים בני 70
פלוס, המתרגלים את הג'ודו לפי טעמם ויכולתם.
המזרן המרכזי בקודוקאן מחולק לארבעה מזרנים המסומנים כמו
בתחרות. זה איפשר לאימון להתחלק לארבעה מוקדים שונים.
האימון מתחיל בשעה 17.30 ומסתיים בשעה 20.00. כל אחד רשאי
להגיע מתי שהוא רוצה פרט אולי לאימונים שמתוכננים ללימוד.
השקפתי על המזרן ממרומי המושבים שנועדו לקהל. יכלתי לצפות
משם על כל המתרחש.
לאט לאט המזרן החל להתמלא. באחד הריבועים בצד הצפוני, החל
שיעור עם 15 ג'ודוקות לערך (לא תחרותיים), והמורה לימד
קשירה ומעבר לקוזורה קאמי שיהו גטאמה. עברתי מקום, עמדתי
מעל הקבוצה, ועקבתי אחר השיעור. לשעה קלה הייתי לתלמיד.
אומנם ללא חליפה, רק מתבונן, אבל בכל זאת תלמיד.
תתפלאו, אך ההרגשה היתה נפלאה. נפלא להפוך לפתע ממורה
לתלמיד, ולו לרגע.
בריבוע אחר, עמדה קבוצת ג'ודוקות אחרת ועבדה על הראי
גושי. כולם בריכוז וברצינות מופלאים.
ביתר שני הריבועים, האימונים היו חופשיים ויכלת לעסוק במה
שתחפוץ. זה נראה כמו מפגש חברים, כשהדו שיח נערך באמצעות
הג'ודו.
היו כאלה שעשו רנדורי (כולל בני 70), היו שעסקו בלימוד
תרגילים או באוצ'י קומי, והיו רבים אחרים שתרגלו קאטות
שונות, ברמה נפלאה.
כל המזרן הזה רחש פעילות מגוונת ועשירה, ככל שהג'ודו יכול
להציע. פשוט נפלא.
נשארתי מרותק עד השעה 20.00. הסתובבתי בין המושבים בשורה
הראשונה והתבוננתי למטה מלא קינאה. להיות למעלה, זה לא
תמיד יתרון (בכל משמעות).
ברגעים אלו, בקודוקאן, רציתי להיות למטה.
עם סיום האימונים בקודוקאן, נסענו להמשך האימונים
באוניברסיטת טסוקובה, חזרה לצעירים התחרותיים
.
אימונים בטסוקובה
במהלך הביקור זכיתי למפגש יוצא דופן: עם המורה שלי איסאו אוקנו,
שהיה פעמיים אלוף כלל יפן), אלוף אולימפיאדת טוקיו (1964) 1967, 1969),
ואלוף עולם (ברזיל 1965).
ביליתי איתו שני ערבים נפלאים וקיבלתי ממנו מתנה: קלטות
וידאו עם שיעורים שלו, מיטב הטכניקות.מפגש מרגש ובלתי נשכח.
עם המורה שלי, איסאו אוקנו
שאלתי את עצמי: מה מייחד את שיטת האימונים של
היפנים? במה הם שונים מאיתנו?
בודאי ישנן הרבה תשובות, אבל על תשובה אחת שנתתי לעצמי
אני רוצה לספר.
הספורטאים באים מחלקים שונים ומרוחקים של יפן,
מאוניברסיטאות שונות, ממורים שונים. אבל, כשהם מתאמנים,
הם נראים אותו דבר! כאילו באו כולם מאותו מורה. ישנה
אחידות בלתי רגילה, הן בשיטת ביצוע הטכניקות והן בשיטות
התרגול. כשעושים אוצ'י קומי, זה אותו אוצ'י קומי אצל
כולם:
האופי, הצורה, הביצוע, הקצב, הכל אחיד.
הם לא מנסים להמציא כל יום את הגלגל מחדש. פשוט אין בכך
צורך
חזרה לדף המאמרים
|
