|

מאת עמוס גלעד סנסיי, דאן 7

מצד אחד, ג'ודו הוא ספורט - ספורט ככל ענפי הספורט האחרים. מצד שני, הג'ודו הוא אחד מענפי הבודו -"אורחות הלחימה" (לרוב מתורגם באופן שגוי כ"אומנויות לחימה").

כספורט, הג'ודו משתייך למשפחת ענפי הקרב, קרוב להיאבקות חופשית – אך בעל מגוון רחב יותר של תרגילים. בהרבה ארצות, הוא ענף הקרב הנפוץ ביותר: כך בצרפת, בה יש מעל 600000 ספורטאי ג'ודו רשומים, בגרמניה, בה מעל 200000, באוסטריה עם כ20000- ועוד ארצות רבות אחרות (כמובן: יפן, עם כ - 4.5 מיליון). מבחינה גופנית, מקנה הג'ודו לעוסקים בו כושר גופני מגוון מאוד (בניגוד, למשל, לענפי הספורט הנמדדים, המתרכזים בהיבט צר של מרכיב כושר אחד וכן בניגוד לענפי המשחק הקבוצתיים, שמרכיב הכושר בהם משני בהשוואה לטקטיקה הקבוצתית). הוא ידוע כמחזק את שרירי הגו (בזמנו, נערך מחקר אורטופדי בפולין, שהראה שהעיסוק בג'ודו מביא תוצאות תיראפויטיות ופרופילקטיות ניכרות לסובלים מבעיות גב). מיומנויות הג'ודו מקנות יכולת שליטה גופנית ושיווי משקל דינמי בתנאי מגע גופני קרוב עם יריב, ובכך מהוות בסיס טוב לביטחון אישי.

בתקופה הפיאודלית ביפן, נוסד הבודו הקלאסי כמין סובלימציה של לחימה (בודו -"אורחות לחימה", שם דגש על אסתטיקה ומסורת בתרגילי לחימה, להבדיל מבוג'וצו -"אומנויות לחימה", שהגיש את ההיבט המעשי-יעיל), שבאה כדי להפנות את מרצם של הלוחמים המקצועיים לאפיקים לא- מסוכנים בעתות שלום; כאשר נפל, באמצע המאה הי"ט, המשטר הפיאודלי ביפן, נמצאו אנשי חינוך ביפן, שיזמו את הסבת הבודו לצורת חינוך גופני ונפשי בתנאי חברה אזרחית מודרנית. ראשון לענפי הבודו היה הג'ודו. מיסדו, סטודנט צעיר, שהיה לימים מנהל המכללה היוקרתית ביותר ביפן ומבכירי משרד החינוך, העמיד ביסוד הענף החדש שני עקרונות: "שימוש מיטבי באנרגיה", כלומר, חיפוש מתמיד אחרי התפקוד הטוב והבריא ביותר של הגוף, ו-"שגשוג הדדי", אשר,בהקשר של פעילות ג'ודו משמעותו שהתקדמותך מותנית בהתקדמות חבריך לאימון - ובהקשר הרחב יותר, של החיים בקהילה בכלל, משמעותו שחובה עליך לתרום מיכולותיך לכלל.

מר עמוס גלעד, רכז מגמת הג'ודו בבית הספר למאמנים, יועץ מדעי לאיגוד ומחבר הספר "צעדים בדרך הגמישות".

חזרה לדף המאמרים