|

תלמידים יקרים, בפתחה של השנה האולימפית, אני מבקש להציג בפניכם את מצבו של הג'ודו בישראל, כפי שהוא נגלה לעינינו בתקופה האחרונה. כל הבנה צריכה להתבסס על פרספקטיבה של זמן. מזה שנים אני שומע כי "בונים את הנבחרת הבוגרת שלנו", ורק מחכים שהצעירים "קצת יגדלו" וכבר יהיו לנו ספורטאים שיביאו הישגים בזירה הבינלאומית. כמה זמן לוקח לצעיר לגדול? 10 שנים? 20 שנה? היכן כל הצעירים שהמאמן שוקי קואז אימן במשך שנים? כולם נעלמו! קראתי את הטור של אריק זאבי בעיתון, בו הוא מבטא את תקוותו שיגיעו 3 ספורטאים למשחקים האולימפיים בבייג'ין, תוך שהוא מסתמך על "הפתעות". אני רוצה לאמר שאנו כבר מזמן לא צריכים להיסתמך על הפתעה על מנת להביא ספורטאים למשחקים האולימפיים. אנו יכולים להשיג מעט יותר או מעט פחות, אבל לא יתכן שנבנה על מזל והפתעות! המשלחת הישראלית לאליפות העולם 2007 כשלה בגדול. צריך להפסיק לספר שהספורטאים "עדיין גדלים". אליס שלזינגר הגיעה בגיל 15 לתוצאות בבוגרות טובות מאשר היום. נבחרת עם עומק, פירושו שלכל ספורטאי המדורג ראשון יש מחליף במקרה של פציעה וכו'. לא רק שאין עומק, אין אפילו חזית! כאשר נבחרת בנות נשענת על כתפי שתי ספורטאיות בנות 19 (!) צריך להיות ברור לכולם שלפחות במשך 10 שנים נעשה משהו לא נכון! כאשר אין מחליף לגל יקותיאל, ליואל רזבוזוב, לאריק זאבי, וכאשר בהרבה קטגוריות אין כלל ספורטאי בולט בהשיגיו, משמעות הדבר שאין עומק ואין חזית. איגוד הג'ודו הטיל על שוקי קואז את בנית הדור הצעיר, וזאת במשך מעל 10 שנים. להזכיר כמה שמות: אייל יחיאל, יואב בורקו ועוד רבים אחרים. במהלך כל השנים הללו לא חסרו תקציבים לצעירים, לא חסרו נסיעות לחו"ל עבורם, וכולם גם התפארו בהישגים שלהם כצעירים. כולם נעלמו. צריך להבין שמשהו רע קורה לג'ודו הישראלי, וזאת במשך למעלה מעשר שנים. מה קרה לכל הצעירים האלו? הם כבר מזמן בוגרים. שלכם, יונה מלניק.