|

מאת יונה מלניק סנסיי, דאן 6 וד"ר מרגלית שוורץ

לג'ודו יש אב מוליד אחד וברור וזהו ג'יגורו קאנו. גם תאריך לידתו ברור: שנת 1882. אך שושלת היוחסין של'גה ודו ארוכה וענפה ואינה אלא שושלת היוחסין של כל אומנויות הלחימה שמוצאן בסין וביפן, והיא בת אלפי שנים. מספרם של אומנויות הלחימה שהיו קיימות לאורך השנים הוא עצום, ואם ניקח בחשבון את העובדה שברובן הועברו ממורה לתלמיד, באופן סגור, ועל כן חולקו לאינסוף אסכולות (ריו), הרי שמספרם נאמד לפחות במאות. רבות מן האסכולות נקראו בשם הכללי - ג'וג'וצו, שפירושו אומנות לחימה. מטרתו של הג'וג'צו הייתה אחת: הכנעה מוחלטת של היריב, והכוונה בכך היא לא אחת גם הריגתו של היריב. תורות אלו, כולל הקנדו (אומנות החרב), כללו טכניקות חדות להכנעה והרג באופנים שונים: מכות, השתלטות, הטלות, חניקות, הפעלת מנופים על כל המפרקים, ושימוש בכלי נשק שונים. הן שימשו את הסמוראים בתקופתם, ועם ירידת קרנם של אלו, תורות הלחימה אבדו מיוקרתן והפכו לצורות היאבקות, ששימשו את שומרי הסף, את קרבות הרחוב, קרבות הראווה וסתם פרחחים. העיסוק באומנויות לחימה נחשב לעיסוק נלוז שזמנו חלף, ובעיני המשכילים שבעם היה זה אף בזבוז זמן.

לתוך האווירה הזו נולד ג'יגורו קאנו, בשנת 1860. הוא נולד למשפחה אשר הדגישה את חשיבות החינוך וההשכלה. אביו היה בעל חברת ספנות, מה שדרש ממנו לנסוע לעיתים קרובות לטוקיו ולהיעדר מהבית. ג'יגורו התייתם מאמו בהיותו בן 9 ועבר לחיות בבית אביו בטוקיו, אשר דאג לרשום אותו לבתי ספר פרטיים ויוקרתיים, שם גם החל ללמוד אנגלית. בהיותו בן 13 הוא עבר לפנימייה יוקרתית, בה המורים היו אירופאים ושפות הלימוד היו אנגלית וגרמנית. המעבר לפנימייה היה ציון דרך בחייו ואולי גם אירוע מכריע לגבי עתיד הג'ודו. בפנימייה ג'יגורו נפגש לראשונה בצורה בוטה בצורך להתגונן, ושם החל לסבול מהעובדה שהוא היה ילד קטן מימדים וחלש בגופו. הילדים הגדולים התעמרו והתעללו בו. ג'יגורו היה חסר אונים, ומצא את עצמו חבול, מפוחד ובוכה. הוא היה שב אומלל לבית אביו. בבית הוא פגש מידי פעם את מר נקאי, ידידו של אביו, אשר בצעירותו שימש כשומר ראש של השוגון. מר נקאי היה הראשון לספר לג'יגורו, שקיימת תורת לחימה, פרופ' ג'יגורו קאנו 1860 - 1938

הג'וג'וצו, שהלומדים אותה מפתחים יכולת גבוהה להתגונן, אפילו מפני גדולים מהם. ג'יגורו היה באישיותו ילד שאפתן, עיקש וחרוץ מאוד, התבוסנות הייתה זרה לו, והוא קיבל את דבריו של מר נקאי כגילוי. הוא החליט שהוא חייב לדעת את התורה הזו. אלא שאביו היה רחוק מלתמוך בו בשאיפתו זו, להפך. לא יאה לילד משכיל וחכם לעסוק ב"דברים נחותים" כגון תורת לחימה. ג'יגורו לא הרפה, עד שאביו, בלית ברירה, הסכים שילך לחפש לו מורה לג'וג'וצו. בגיל 17 ג'יגורו הצליח למצוא לעצמו את המורה הראשון שלו, לא לפני שדפק על דלתות רבות ברובעים הנידחים של טוקיו. משהחל ללמוד, הוא הסתער על הלימודים ועל האימונים, בדיוק כפי שעשה עם כל דבר אחר שלמד. כפי שהיה תלמיד מצטיין בכל בתי הספר היוקרתיים בהם למד, כך גם היה תלמיד מצטיין בג'וג'וצו. הוא הפך במהרה לעוזרם של המורים שלו, ואף נתבקש לקחת על עצמו את ניהול הדוג'ו כאשר המורה הראשון שלו נפטר, וכך גם השני.

אנו מדגישים את אישיותו של קאנו, מאחר ואין אפשרות להבין את לידתו של הג'ודו בלי להבין זאת. הקווים הבאים לביטוי לאורך חייו של ג'יגורו קאנו הם: למדנות, חריצות, יסודיות, שאפתנות, דבקות במטרה, נועם הליכות אשר גרמו לו להתחבב על הבריות ולרכוש לעצמו מוניטין ואמינות, ופתיחות מאוד גדולה. קאנו היה איש ספר. הוא החל בגיל צעיר ללמוד שפות ובעיקר אנגלית. בגיל 17 היה סטודנט באוניברסיטה הקיסרית של טוקיו שם השלים את לימודיו בספרות, כלכלה ומדעים פוליטיים. אחרי כן המשיך בלימודי פילוסופיה, ומשסיים הפך להיות מורה, מחנך ומנהל בתי ספר. הנושא הקרוב ביותר לליבו היה תמיד נושא החינוך. הוא החל ללמד בגיל 22 לערך. הוא ראה בחינוך ערך עליון, הן מבחינת ההתפתחות האישית של הפרט והן מבחינת ההתפתחות של החברה היפנית. ניתן לאמר בהחלט שקאנו הקדיש את חייו לחינוך ובכך היה גם רוב פועלו. הוא טען שאת מירב המאמץ יש להפנות לחינוכם והכשרתם של מורים טובים, אשר יחנכו את הדורות הבאים. הוא ניהל בתי ספר לרוב, ומעל שלושים שנה הוא ניהל את ביה"ס הגבוה למורים בטוקיו שהיה ביה"ס היוקרתי ביותר לחינוך ביפן, שהוא עצמו ייסד וברבות הימים הפך לאוניברסיטה. הוא מילא תפקידים של מנהל מחלקה ויועץ מיוחד למשרד החינוך היפני ותפקידו היה, בין היתר,לפקח על תוכניות לימודים. בהקשר הזה יש לראות את ייסוד הג'ודו. קאנו, על רקע ההתנסות האישית שלו, זיהה שנושא החינוך הגופני בבתי הספר לוקה בחסר וטען כי להתפתחות הגופנית של הילדים יש חשיבות רבה בהתפתחות האישית שלהם כאנשים בוגרים, בריאים, עם חיים מספקים וכפרטים מועילים לחברה. על כן הוא התעניין בכל מיני ענפי ספורט אך הוא גילה שדווקא לג'וג'וצו יש ערך מיוחד במערכת החינוך. הוא הבין, דרך ההתנסות שלו, שהג'וג'וצו מפתח לא רק את הגוף. הוא ראה באימוני הג'וג'וצו דרך מצוינת לפתח גם ערכים מנטליים ומוסריים. המתאמן מפתח את הנחישות שלו, את היכולת לעמוד על עקרונותיו, לא להשלים עם תבוסנות, ואת ההתמדה. מעבר לכך, בגלל הצורך להתאמן עם בני זוג, הוא ראה כיצד מתפתחת אחריות הדדית, כיצד כל אחד תלוי באחר כדי להתקדם ולכן אין להם ברירה אלא לעזור אחד לשני, ולשמור האחד על השני. הוא גם הדגיש כי האימון בג'וג'וצו אינו דורש אמצעים רבים: אין צורך לנסוע רחוק, אין צורך לאסוף שתי קבוצות למשחק אחד מול השני, מספיק כמה חברים וכמה טטאמי (מזרונים).

זהו הרקע שעליו קאנו הצמיח את הג'ודו. המטרה הייתה בראש וראשונה חינוכית. על כן הוא ראה צורך להכניס שינויים בג'וג'וצו. אי אפשר היה להכניס את הטכניקות הקשות והמסוכנות של הג'וג'וצו לבתי הספר. היה צריך להפוך אותו לשיטה רכה יותר, שמטרתה היא חינוך גופני לכולם. הוא עבר ממורה למורה, משיטה לשיטה, על מנת לאסוף יידע. מורה אחד הדגיש טכניקות של חבטות, אחר הדגיש טכניקות הטלה, אחר הדגיש טכניקות השתלטות, חניקות ומנופים. הוא חרש ספריות וחקר. בכך באה לביטוי תכונת הפתיחות והחדשנות שלו. לא היה זה מקובל לעבור ממורה למורה, אך הוא טען שאם יתרכז בשיטה אחת בלבד הרי שהג'וג'וצו לא יתקדם מעולם ויישאר מקובע. "העולם משתנה וגם הג'וג'וצו צריך להשתנות בהתאם..." בינואר 1882 הוא פותח לצורך זה את הדוג'ו הראשון שהוא כולו שלו. חדר צדדי קטן השייך למקדש הבודהיסטי איישוג'י. הוא אוסף את תלמידיו הבודדים ומסביר להם שמעתה הם יתחילו להתאמן בשיטה שיש בה אינטגרציה של שיטות רבות ושהיא שונה מכולן בכך שיהיו כללים שמטרתם לשמור על שלומם של המתאמנים. הוא מסביר כי השיטה שלו נועדה להיות דרך לחנך את העוסקים בה בגוף, בנפש ולפתח את המוסריות. לשיטה שלו הוא יקרא "ג'ודו" כדי להדגיש שאין זו עוד תורת לחימה אלא דרך של רכות וגמישות. שיטה לחינוך גופני ומנטלי שמיועדת לכולם, שבה כל אחד יכול להתפתח לאדם טוב יותר, איתן יותר, מוסרי יותר ומועיל לחברה בה הוא חי. ביה"ס שהוא מקים ייקרא ה- קודוקאן, לאומר, המקום ללימוד הדרך.

מלאכתו של קאנו לא תמה בהכרזתו על ייסוד השיטה ופתיחת הקודוקאן. היא רק התחילה בכך. כעת עמדו בפניו שתי מטלות, כל אחת קשה מהשניה: א: שהשיטה תזכה בהכרה. ב: להפיץ אותה, כי הרי זו כל מטרתה, שתהיה זמינה לכולם. א: השמועה פשטה בטוקיו כי ישנה חבורה של אנשי ג'וג'וצו המתאמנים בצורה מאוד רצינית בשיטה חדשה וטוענים כי בעזרת השיטה שלהם ניתן לבנות לוחמים יעילים יותר. הראשונים להרים את הכפפה היו דווקא אנשי משטרת טוקיו. כל השוטרים קיבלו אימוני ג'וג'וצו, וראשי המשטרה היו חייבים לדאוג שאנשיהם יקבלו את האימונים הטובים ביותר מידי האנשים הטובים ביותר. הם לא יכלו להישאר אדישים לשמועות מעין אלו, במיוחד לאור העובדה שצוינה כבר לעיל שמעמדו של הג'וג'וצו באותה תקופה היה רחוק מלהיות מזהיר. על כן הוחלט לארגן תחרות בין אנשי המשטרה לבין הקבוצה המשונה של קאנו. לצורך התחרות הועמדו 15 אנשים מכל צד. התחרות נערכה ביוני 1886. קאנו ידע שכאן השיטה שלו תקום או תיפול. הקודוקאן ניצח 12 קרבות, הפסיד 2 וקרב אחד הסתיים בתיקו. כדרכם של היפנים להשתכנע מעובדות, זו הייתה ההכרה הסופית בשיטתו של קאנו. תלמידיו החלו לאמן את אנשי המשטרה ודוג'ו נוספים החלו להיפתח. ב: משזכה בהכרה המיוחלת, קאנו השקיע את כל מאמציו בהפצת הג'ודו. הוא החל בבתי הספר אותם ניהל, ודרך תפקידיו במשרד החינוך דאג לשלב את הג'ודו בבתי הספר כחלק מתכנית הלימודים. אלא שבכך היה רחוק מלהסתפק. הוא הדגיש את החשיבות שצעירים יפנים יקבלו חינוך רחב, ואף ארגן תכניות שהצעירים המוכשרים יותר יוכלו לקבל חינוך מחוץ ליפן, בעיקר באירופה. שנים קודם לכן הוא פתח בית ספר ללימודי אנגלית וספרות אנגלית ודרש שיהיה פתוח לכולם. הוא ארגן קבוצות של סטודנטים סיניים שיבואו ללמוד ביפן כחלק משיפור היחסים בין יפן לסין. הוא טען כי יפן צריכה להיות פתוחה ללמוד מהעולם המערבי. הוא בחל בהסתגרות כגישה. אך הוא בשום אופן לא טען זאת מעמדת נחיתות. הוא הציע לעולם המערבי ללמוד ולהפיק תועלת ממה שיש ליפן להציע לכל העולם, ובתוך זה גם מהג'ודו. החלום שלו והמסר שלו לעולם היה שבכל מקום אנשים יוכלו ללמוד ג'ודו כשיטה אשר מפתחת את יכולתו הגופנית, המנטלית והמוסרית של האדם.

קאנו לא הסתפק בשום אופן בדיבורים. הוא החל לערוך מסעות בכל העולם. הוא ערך במשך חייו 13 מסעות ברחבי העולם, ויש לזכור כי באותה תקופה המשמעות של מסע היה לבלות מספר שבועות על אוניה בלב ים. בכל מסע הוא חקר את מערכות החינוך השונות שפגש, למד אותן וערך דוחות. הוא רצה ללמוד ממערכות החינוך המערביות ולהציע להן מה שלמד. הוא ערך היכרות עם משרדי החינוך ועם אנשי ממשל בכל העולם, ובכל מקום אליו הגיע גם ערך הדגמות של תורת הג'ודו. במקביל הוא הזמין ראשי אוניברסיטאות מהעולם לבוא לבקר בקודוקאן. הראשונים היו מאוניברסיטת ייל בארה"ב וקיימברידג' באנגליה. הקונסול הרוסי בקר את מרכז האימונים של הצבא היפני להתרשם מאימוני הג'ודו. במהרה הוא זוכה להכרה בינלאומית. תלמידים מאירופה מתחילים להגיע לקודוקאן ללמוד ג'ודו, ומאידך קאנו שולח כמה מתלמידיו ללמד. הסיפור המפורסם יותר הוא של ימאשיטה, אחד מתלמידיו הראשונים והמעולים יותר של קאנו שנשלח לארה"ב ולימד את הנשיא רוזוולט.

אין זה מפתיע כי באביב 1909 קאנו מקבל ביקור מהשגריר הצרפתי ביפן. עד אז קאנו לא שמע דבר על המשחקים האולימפיים, או על עצם קיומם. גם לא על הברון פייר דה-קוברטן אשר ייסד בשנת 1894 את הוועד האולימפי הבינלאומי וארגן את המשחקים האולימפיים הראשונים של העת החדשה, באתונה בשנת 1896. הוא בא לגייס את קאנו לוועד הבינלאומי, וכך להיות החבר הלא מערבי הראשון בוועד זה. הוא הציג בפניו את עיקרי תורתו של דה-קוברטן: שהמטרה של המשחקים האולימפיים היא לפתח את שיתוף הפעולה בין האומות, לתמוך בשלום בין העמים, לתרום אחד לשני, ולהשתמש בספורט כמנוף לכל אלה. מיותר לציין כי עקרונות אלו גייסו מיד את ג'יגורו קאנו במלא המרץ, והוא הפך מאז לחבר מאוד פעיל בוועד הבינלאומי. הוא סלל את הדרך להשתתפותה של יפן במשחקים האולימפיים, לראשונה במשחקי סטוקהולם 1912. הוא היה פעיל בוועד עד ליום מותו, ונחשב לדמות מכובדת בשל נסיונותיו הבלתי נלאים להשכין שלום ולמצוא פתרונות יצירתיים לעימותים שנתגלעו במהרה בוועד, כפועל יוצא מהפוליטיקה העולמית.

היתר כבר ידוע ומוכר יותר ועליו אפשר לאמר רבות, אך לא כאן. בשנת 1928 בברלין, קאנו הציע להקים גוף בינלאומי שתפקידו יהיה לארגן את פעילות הג'ודו בכל העולם. אך האיגוד הבינלאומי ימתין עד יולי 1951 כדי לקום. בשנת 1938 קאנו נוסע לקהיר לישיבה של הוועד האולימפי הבינלאומי, במטרה לשכנע את הוועד לקיים את המשחקים האולימפיים של 1940 ביפן, למרות המצב בעולם. יפן הפנתה את גבה לדמוקרטיות בעולם בהצטרפותה לגרמניה ולאיטליה ובביטויים המיליטריסטים המחודשים שלה. למרות זאת, באישיותו המיוחדת, הוא הצליח במשימתו והוועד הסכים לקיים את משחקי 1940 ביפן. בדרכו הביתה באוניה, ברביעי למאי 1938, גופו נכנע לדלקת ריאות קשה והוא מת, בגיל 78. משחקי 1940 מעולם לא התקיימו, ויש אומרים כי חסד נעשה עם קאנו שזכה לא לראות את אשר קרה.

לאחר כניעתה של יפן ב1945 -, כוחות הברית אסרו על עיסוק בג'ודו ובקנדו בבתי הספר ביפן, וב1946 - הוסר האיסור על פעילותה של האגודה היפנית לבודו, וריזיי קאנו, בנו של ג'יגורו התמנה לנשיא השלישי של הקודוקאן. נפתחה הדרך להמשך הפצת הג'ודו בעולם, והאירועים אינם מאחרים לבוא: 1948- ייסוד איגוד הג'ודו האירופי. 1951- הקמת האיגוד הבינלאומי לג'ודו. 1956- אליפות העולם הראשונה לג'ודו, בהשתתפות 21 מדינות. משקל פתוח בלבד, ונאטסואי היפני מנצח. 1961- אליפות העולם השלישית, ולראשונה מנצח לא יפני: אנטון חיסינג ההולנדי, אלוף העולם הראשון הלא יפני בג'ודו. 1964- המשחקים האולימפיים ה18 - בטוקיו. לראשונה הג'ודו נכלל במשחקים. 3 קטגוריות משקל ומשקל פתוח. חיסינג ההולנדי מנצח שוב במשקל הפתוח והוא מוכתר לאלוף האולימפי הראשון הלא יפני. בשאר הקטגוריות מנצחים יפנים: נקטאני, אוקאנו ואינוקומה. אנו עדים היום לדיון (לצערנו תיאורטי) ולויכוחים לגבי גישתו של קאנו לשילוב הג'ודו במשחקים האולימפיים. מורים המייצגים את הגישה המסורתית, מסתייגים מהדגש המושם על התחרותיות וההישגיות ומבכים את אובדן הערכים המסורתיים הקשורים לג'ודו. אחרים מדגישים את ההתפתחות שחלה בטכניקות הג'ודו דווקא כתוצאה מהדגש על ההישגיות ורואים בכך את העיקר. קאנו רצה יותר מכל לראות את הג'ודו מופץ בעולם, זמין לכל אדם, ומועיל לחברה. אין ויכוח על כך שעיקר משאלתו הייתה בראש וראשונה חינוכית וחברתית. התחרות והניצחון היו עבורו כלי וכלי בלבד. וכעת, כשנו מקווים שהצלחנו לפרוש בפני הקורא את השורשים מהם צמח הג'ודו, ואת דרכו של האיש אשר מפעל חייו היה ייסוד הג'ודו והפצתו, אפשר מבחינתנו לפתוח את הדיון.

חזרה לדף המאמרים