|

על חוויות חשובות בקריירה הספורטיבית, התהליכים שעוברים על הג'ודו, ההתפתחות והארגון של.הג'ודו הישראלי, תפיסה ומבנה חדשים לגבי הנבחרת, תכניות ומשאלות לב.

שלום יונה. אנו שמחים לקיים איתך את הראיון הראשון אשר יופיע באתר המועדון. אנא ספר לנו כיצד הגעת לעסוק בג'ודו ומדוע הפך הג'ודו לעיסוק המרכזי שלך?

במקום בו גרתי (רמת-חן) היה חוג ג'ודו, במועדון של יהודה ואז-דיאז חבר שלי לקח אותי לחוג הייתי בן 15. הג'ודו מאוד מצא חן בעיני, והקדשתי לו זמן רב מאוד. יחד עם ההתקדמות, הוא הפך להיות משהו מאוד מרכזי בחיי.

מהו הג'ודו עבורך?

מבחינה אישית, אני מתייחס אל הג'ודו פחות או יותר בהתאם לעקרונות ולמטרות שהציב המייסד, ג'יגורו קאנו. לזה נוספים היבטים חדשים יותר הנובעים מהצרכים של העידן המודרני. זהו קודם כל ספורט שבו אתה משפר את התפקוד הגופני הכללי שלך, ומלמד אותך טכניקות מעניינות שיכולות לשמש אותך במצבי חירום. מעבר לכך, מאחורי הג'ודו עומדת חוכמה בת אלפי שנים אשר יכולה בהחלט להורות כיוון ודרך להתנהגות יומיומית. עבורי, כל מה שהזכרתי, היא דרך חיים.

האם תוכל, בבקשה, לשתף אותנו ברגעים או באירועים בעולם הג'ודו שלך שהיו הכי משמעותיים או השפיעו עליך באופן מיוחד?

א: אירוע מרכזי ומרגש הוא היום שבו אתה מקבל חגורה שחורה. זהו מעין כרטיס כניסה, כמו קבלת תואר. ב: ההישגים בטורנירים הבינלאומיים. אני מאוד זוכר כל הישג כזה. ג: ההשתתפות באולימפיאדות ובאליפויות עולם. רגעים אלה מייצגים את רגעי השיא ואת שיא השאיפות. כמו כן, בין החוויות החשובות אני מונה את המפגש עם מאמנים מסוימים שהכרתי במהלך הקריירה שלי והשאירו עלי את חותמם. בארץ, את יהודה ואז-דיאז ואת עמוס גלעד. יהודה הוא המאמן הראשון שלי, ותלמיד תמיד זוכר את המאמן הראשון. עמוס גלעד השפיע עלי מאוד בתבונתו הרבה בכל מה שקשור לנושא הג'ודו. החשיפה הראשונה שלי למאמנים לא ישראליים הייתה עם טקהיקו אישיקווה, שהוא דמות מאוד מיוחדת עבורי. התאמנתי אצלו בפילדלפיה, וזה היה מפגש עם ג'ודו משובח במיוחד. כך גם עם וילם רוסקה ההולנדי ואיסאו אוקנו , אצלו התאמנתי ביפן. כל אלו מפגשים מיוחדים עבורי. אני חושב שאימצתי הן את הגישה הטכנית והן את הפילוסופיה שלהם, ונוצר אצלי מעין תמהיל של כל הדמויות המיוחדות האלו. הייתי אומר שיש לשלושתם מכנה משותף: הם גם מורים וגם ג'ודוקא מהמעלה הראשונה, שהגיעו לפסגת ההישגים. מה שמייחד אותם זו היכולת להעביר את הידע שהם רכשו, הם מסוגלים לשתף אותך בחוויה שלהם. דבר אחד זה להיות אלוף עולם ודבר אחר זה להיות מסוגל להעביר את הידע שלך. לא כל אלוף עולם יודע גם להיות מאמן.

כיצד היית מתאר את התמורות או התהליכים שחלו בג'ודו בזמן המודרני?

באופן טבעי, בכל ענף ספורט, קיימת התקדמות טכנית וטכנולוגית, בהתאם לצרכים ולייחוד של הענף, ובהתאם לניסיון שנרכש. בעולם המודרני, הדינמיקה מוכתבת בעיקר על ידי שני גורמים: הרצון לנצח ולהביא הישגים, והתקשורת - בעיקר הטלוויזיה. השאיפה לניצחון השפיעה על הטכניקה, למשל: מתחרים שלבשו חליפה קצרה כדי להקשות על תפיסת הבגד. עקב כך התפתחו טכניקות מסוימות שהיו יעילות יותר במצבים כאלה. עם הזמן שולבו טכניקות או הוצאו, בהתאם לסיכונים, ומה שראינו זה יותר ג'ודו תכליתי לשם השגת ניצחון, ופחות ג'ודו מסורתי. השינויים התחוקתיים ליוו כל הזמן גם את התהליך הזה וגם את צרכי התקשורת. שינויים בצבע החליפות, הזמן המותר עד להתקפה, הקפדה על אורך החליפה ועוד שינויים בחוקה שמטרתם להפוך את הג'ודו לדינמי ומעניין יותר, וגם יותר מובן לקהל הצופים. צריך להבין שאם הטלוויזיה לא תצלם את הג'ודו, הוא לא יקבל את החשיפה המתאימה ולא ישרוד במשחקים האולימפיים. היום, אני מזהה תהליך הפוך, אני רואה ניסיון להחזיר את הג'ודו המסורתי.

למה אתה מתכוון?

למשל לא להכיר בתרגילים מסוימים. כל מיני תרגילים שראינו לאחרונה ושיכולים לגרום לכך שהיריב ימנע מלתקוף. או בריתוקים השונים: מתי אומרים אוסאי-קומי? רק כאשר הריתוק הוא ברור, ונקבעו לכך כללים שמונעים שימוש בצורות ריתוק חדשות, שהן לא חד משמעיות כמו הריתוקים הקלאסיים.

אתה משתמש במושגים של ג'ודו מסורתי לעומת ג'ודו הישגי או תכליתי, של היום. מהן בעצם ההגדרות שלך לג'ודו מסורתי לעומת הישגי?

ג'ודו כפי שראינו עד לפני 25 שנה, זהו ג'ודו מסורתי. הוא בנוי בעיקר מהתרגילים הנמצאים בגוקיו. בשנים האחרונות הוחדרו כל מיני תרגילים מענפים אחרים, והתקבלו בתוך הג'ודו. עכשיו קיימת מגמה לשנות את המצב הזה ולהחזיר לג'ודו את האיפיון שלו.

היית מאוד מעורב כל השנים בג'ודו הישראלי: כספורטאי, כמתחרה, כמאמן, כמאמן נבחרת, כשופט ובתפקידים שונים שמילאת. כיצד אתה רואה את התפתחות הג'ודו בארץ, וכיצד יש לדעתך להתייחס להישגים שהיו עד כה?

האיפיון המרכזי של הג'ודו בארץ זו ההשפעה של כל העולים שהגיעו מארצות שונות. ההתפתחות שחלה בארץ בהחלט אינה נותנת ביטוי הולם לפוטנציאל האמיתי הטמון בענף. לדעתי, הידע והרמה בארץ מאפשרים הישגים גדולים בהרבה ממה שקיים עד כה. ליקויים חמורים במבנה הארגוני, מאבקים פוליטיים ותפיסה רדודה, כל אלו הגבילו את התפתחות הענף עד היום, וזאת למרות המדליות האולימפיות. בהחלט יכול להיות שבמדינה זו או אחרת יקום אלוף אולימפי' אך ללא תשתית יעילה של הענף.

האם אתה אומר שזה מה שקרה אצלנו?

לא בדיוק כי לנו יש פוטנציאל גדול. מה שקרה אצלנו זה שבזמן נתון, הושקע מאמץ מרוכז בשני ספורטאים ורק בהם, וכל התקציב שועבד רק למטרה זו. והם אכן הביאו הישגים. אבל מה קרה מיד לאחר מכן? בין ברצלונה לאטלנטה, למרות השקעה כספית הרבה יותר גדולה מבעבר, התוצאה הייתה שלילית. אם עוד לפני יעל ואורן, אם למשל כבר מסיאול, המבנה הארגוני היה שונה, היינו זוכים לראות לאורך כל הדרך תוצאות, אצל יותר ספורטאים. צריך לזכור שבמבנה בריא, כאשר ספורטאי אחד פורש, יש מיד אחר שתופס את מקומו בצורה לא פחות טובה.

אם כך, מה הבעיה עם המבנה הארגוני וכיצד היית משנה אותו?

אחלק זאת לשניים: שיטת הבחירות והמבנה והתפיסה לגבי הנבחרת. שיטת הבחירות המקובלת זה שנים בכל הספורט הישראלי, לא רק בג'ודו, היא רעה חולה אשר גורמת נזק רב לכל הספורט. השיטה מבוססת על כך שכל הכוח האלקטורלי נמצא אך ורק בידי המתחרים הפעילים, ולא בידי אף גורם אחר. לא מאמנים, לא שופטים ולא אף אחד אחר שאינו מתחרה פעיל, גם אם הוא בעל ניסיון והבנה עמוקה. נוצר מצב שהמתחרים מהווים כלי משחק בידי הפוליטיקאים, במקום להיות עסוקים בספורט עצמו. כבר שנים שאני קובל על כך אך אין כל שומע. צריך לשנות באופן רדיקלי את שיטת הבחירות ולהפוך אותה לשיטה חופשית ודמוקרטית. כל מי שרשום באיגוד, ועונה לקריטריונים הגיוניים מסוימים צריך להיות בעל זכות בחירה חופשית משל עצמו. למשל בג'ודו, אפשר להחליט שכל בעל חגורה שחורה, ולפחות בן 18, יהיה בעל זכות בחירה. מאחר ולכל אחד יש קול משל עצמו ולא מדובר יותר ביפויי כוח למיניהם, הרי שכך נשחרר את המתחרים לעסוק במה שהם צריכים באמת לעסוק, נחסל את התופעות הפסולות של סחיבת ספורטאים מהמאמנים שלהם, את הצורך להבטיח הבטחות למיניהם כדי לפתות אותם ואחזקתם כבני ערובה. ומצד שני נחסל גם את התופעות של סחטנות ודרשנות שאנו עדים לה לא פעם. לגבי המבנה של הנבחרת והתפיסה שעומדת מאחוריה: עד היום, האיגוד החליט שצריך להיות מאמן נבחרת בודד, שנוטל "לעצמו את "התפקיד של אלוהים. הוא מחליט באופן בלעדי הכל והכל סובב סביבו. הכל שלוף מהמותן, אין תכנון מסודר. יש מעט מאוד ספורטאים בנבחרת ומתרכזים בספורטאי זה או אחר, ויהי מה. ובלבד שמישהו יביא הישג כלשהו ואז כולם יהיו מרוצים. כאשר בינתיים התשתית נהרסת לחלוטין. התפיסה הזו חייבת להשתנות לחלוטין. כבר 20 שנה שאני מחזיק במגירה תוכנית למבנה שונה, אשר ימנע את כל התופעות האלו. היא הוצגה בפני כל צמרת הספורט הישראלי, אך כמובן לא התקבלה בטענה התמוהה "שזה לא ישים". כיום, לאחר שקיבלתי את אימון הנבחרת, אני התחלתי להכניס בהדרגה שינויים.

אכן התמנית לא מכבר למאמן הנבחרת, ואנו רוצים לנצל הזדמנות זו ולברך אותך על כך. ובכן, מה אתה מביא אתך לנבחרת, ואילו שינויים אתה מתכנן?

היום אין מאמן אחד אלא יש צוות של חמישה מאמנים העובדים בשיתוף פעולה. הנבחרת גדלה מאוד ומונה כשישים ספורטאים. הכנסנו תחרויות דירוג בין ספטמבר לדצמבר, שהפכו להיות חשובות לכולם, וגם נותנות לכל אחד הזדמנות. בעבר, מאמנים לא ייחסו חשיבות לתחרויות בארץ, וזו גישה פסולה. להיפך, כך אנחנו משפרים את הרמה של התחרויות וגם את האימונים. כי אם רוצים לנצח בתחרויות הדירוג אז צריך להתאמן. הדבר העלה את הרמה של כל הספורטאים ובהכרח גם דחף קדימה את ספורטאי הצמרת יותר גבוה. הספורטאים יוצאים לתחרויות בחו"ל אך ורק על פי קריטריון של הדירוג שלהם, וכל אחד יודע זאת. לכן גם כל אחד יודע שיש לו הזדמנות ושכדאי לו לעבוד קשה. כתוצאה מהשינויים האלה, יש שיפור בכל האווירה ובתחושה הכללית של הספורטאים ועליה במוטיבציה, הן של הספורטאים והן של המאמנים. כולם דוחפים את כולם קדימה. הוכחנו גם מעל לכל ספק, מה שלא היה נהוג לחשוב קודם, שצוות מאמנים גדול אכן יכול לעבוד בשיתוף פעולה, לטובת כולם. אמנם מוקדם מאוד לסכם ולדעת לאיזה כיוון זה יוביל אותנו, אבל למרות שזו רק השנה הראשונה כבר רואים את הניצנים הראשונים, 'כאשר יותר ויותר ספורטאים זוכים במדליות בטורנירים דרג א.

מה הצעד הבא, מהם תוכניותיך לגבי הנבחרת?

א: בשנה וחצי הקרובות, מטרתי לגבש נבחרת רחבה מאוד. ב: לפתח ולשפר את המערך התחרותי בארץ ואת מערכת האימונים. ג: לקיים מחנות אימונים עם נבחרות מחו"ל. ד: להביא נבחרות זרות לתחרויות הדירוג בין ספטמבר לדצמבר, כך שכאשר נגיע לעונת הטורנירים האירופאים בינואר, הספורטאים הישראליים יהיו מוכנים לכך יותר מבעבר. ה: מטרה מאוד חשובה לשנה וחצי הקרובות היא לשפר את המנטליות של הספורטאים שלנו ולהקנות להם אורח חיים שמתאים לספורטאי צמרת.

למה אתה מתכוון? מה אתה מבקש לשפר במנטליות ובאורח החיים של הספורטאים שלנו?

הדבר הראשון הוא כל הנושא של לקיחת אחריות על עצמם, שיבינו שגורלם בידיהם שלהם ויבואו אל עצמם בתלונות ולא אל אחרים. אם יבינו זאת, זה יגביר את המוטיבציה שלהם. המשפט "תתנו לי "ואז אביא הישגים" צריך להתחלף: "תביא הישגים ואז נדבר.

אבל הספורטאים נוהגים לטעון שללא תנאים נאותים, הם אינם מסוגלים להביא הישגים. האין זה כך?

התנאים המינימליים ההכרחיים קיימים. הם צריכים ללמוד להשתמש בהם באופן יעיל ולהביא הישגים בהתאם. הספורטאים שלנו צריכים לאמץ לעצמם גישה שונה מהגישה הפסולה אליה הורגלו. עליהם להוכיח את עצמם קודם כל כאן בארץ. התחרויות והאימונים בארץ הם חשובים. גם בחו"ל זה חשוב, אבל רק מי שימצה את מה שיש כאן, ויוכיח זאת, הוא גם יתאמן ויתחרה בחו"ל. כך גם האימונים וגם התחרויות בארץ יתפתחו וישתפרו, הרמה של כולם תעלה, ולכולם תינתן הזדמנות. בהדרגה נהפוך את יכולת השיפור של הספורטאי בארץ למשמעותית, גם אם לא בלעדית. כך בונים תשתית רחבה, דבר שהיה מאוד חסר בעבר.

נניח למבנה הגדול ונשוב אליך. ממה אתה הכי נהנה היום מבין כל הפעילויות שלך בג'ודו?

אני הכי נהנה ללמד ג'ודו, באווירה רגועה ונינוחה, כשאין לחץ להישגים ולתחרותיות, והדגש הוא על ג'ודו כדרך חיים. למשל, ללמד מבוגרים. עם זאת אני נהנה מאוד לאמן את ספורטאי ההישג, את פנימיית המחוננים ולראות את הכיוון החדש שהנבחרת מקבלת.

היכן היית רוצה לראות את עצמך בעוד עשר שנים?

הייתי רוצה להשקיף לאחור ולומר "יופי, עשינו משהו, התכנית פעלה". לאו דווקא הישג אולימפי בודד זה או אחר, אם כי הלוואי וגם זה יהיה, אלא לראות שקיימת תשתית שתספק ספורטאים ברמה גבוהה, באופן קבוע.