|

מאת ד"ר מרגלית שוורץ

מרבית הקהל בא במגע עם אומנות הג'ודו דרך שני מתווכים: שידורי טלוויזיה של תחרויות חשובות והחוגים של הילדים. על כן הג'ודו מחובר אצל רובנו עם אנשים, קטנים וגדולים, בתוך "פיז'מות" לבנות (עכשיו גם כחולות) שגילם נע בין 4 ל30 - לכל היותר. אם מופיעות בתמונה פנים שכבר עברו יותר, הרי שהם או עומדים בצד וצועקים, או "מטיילים" בין הינוקות המתגוששים, מעונבים בחליפות ומסמנים בידיהם תנועות מוזרות. מבוגרים בחליפות ג'ודו מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: א) ג'ודוקא ותיקים שעסקו בג'ודו מגיל צעיר, בעלי עבר תחרותי, אשר ממשיכים לעסוק בג'ודו אם להנאתם ואם כמורים ומאמנים. ב) אנשים מבוגרים שלא עסקו בג'ודו בצעירותם "וגילו" את הג'ודו בגיל מבוגר, בדרכים שונות. אלה גם אלה הם מעטים באופן מהותי ביחס לצעירים. אמנם התמונה הזו מתארת את המצב בצורה די מהימנה, אך היא אינה מדויקת, והיא גם חדשה יחסית. בעבר, מבוגרים עסקו הרבה יותר בג'ודו כדבר מובן מאליו, ועד היום ניתן לפגוש בהם בארצות אחרות יותר מאשר אצלנו בישראל. הדבר קשור בעיני בעיקר לתמורות שחלו בג'ודו במשך השנים, מאז היוולדו בשנת 1882 ועד היום. השינויים המהותיים ביותר שייכים בעיקר לארבעים השנים האחרונות.

ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו, שם לו למטרה לפתח שיטה לחינוך גופני ומנטלי שתהא מיועדת לכל. הוא היה בראש וראשונה איש חינוך, ומטרותיו היו חינוכיות מובהקות. הוא ראה בחינוך הגופני חלק אינטגרלי מהחינוך. על כן הוא שקד להפיץ את שיטתו בבתי הספר, והקפיד שהמרכיב העיקרי בשיטה יהא מרכיב של רכות, זרימה טבעית והרמונית בין בני זוג המתאמנים יחד, מזינים האחד את השני, שומרים אחד על השני ומתפתחים יחד. הוא פסל טכניקות מסוכנות, הוא הדגיש את השימוש היעיל באנרגיה, את השימוש בטכניקה ובתנועה זורמת בניגוד לשימוש בכוח. הוא ותלמידיו התאמנו ברציפות עד לגיל מאוד מאוחר. סקירה מקיפה יותר על נושא זה תוכלו למצוא במאמר ההיסטוריה של הג'ודו - הדגשים. חלומו היה לראות את הג'ודו מופץ בעולם לתועלת כל החברה והוא ראה בכך תרומה של החברה היפנית לעולם. הדבר אכן קרה אלא שבמרוצת השנים, מסיבות שלא כאן המקום לדון בהם, האספקט התחרותי של הג'ודו התפתח הרבה יותר משאר האספקטים, אותם רצה קאנו להנחיל. מחד, הדבר הביא ללא ספק להתפתחות משמעותית בטכניקה של הג'ודו אך מאידך גרם הדבר להפיכת הג'ודו לספורט תחרותי באופן כמעט בלעדי. אין זה סוד, למשל, כי מדינות משקיעות סכומי כסף עצומים לבנייתם של אלופים, דבר הכרוך לרוב גם במאבקים פוליטיים המבזבזים אנרגיה רבה מאוד באופן מנוגד לחלוטין לעקרון השימוש היעיל באנרגיה של קאנו. זו לא הייתה הכוונה המקורית, בוודאי לא הכוונה היחידה. האספקט התחרותי של הג'ודו היה ונשאר חשוב, אך הוא בשום אופן לא האספקט היחיד.

יש לראות את הג'ודו במבט הרבה יותר רחב. הג'ודו איננו בשום אופן רק ספורט תחרותי. אנו רואים בג'ודו אומנות רחבה של תנועה המהווה קודם כל שיטה לחינוך גופני כוללני. אנו רואים בג'ודו מעגל מאוד גדול שבו כל אחד ימצא את מקומו בהתאם לצרכיו, למשאלותיו, ליכולתו ולנטיותיו. הג'ודו בא להציע "דרך" (בהתאם לשמו) לשיפור ולהתפתחות של כל אחד ואחד, באספקטים חשובים ביותר של חיי היומיום; גופניים, אישיים ובין- אישיים. הנושא של מקומו של הג'ודו בהתפתחותם של ילדים, וכיצד יש להשתמש בו באופן נכון, נדון כבר במאמר ג'ודו וילדים, כאן נרחיב את הדיבור על תרומתו של הג'ודו למבוגרים.

בתחום הגופני האימון בג'ודו מספק פעילות גופנית אשר משפרת את כל המרכיבים של היכולת הגופנית: יכולת אוירנית (סבולת לב-ריאה), לא אוירנית, כוח, כוח מתפרץ, גמישות, זריזות וקואורדינציה. הייחוד של הג'ודו בכך שהוא מאפשר לאמן את כל המרכיבים או את רובם, בו-זמנית. הג'ודוקא יכול לווסת את האימון בהתאם לצרכים וליכולת שלו, ולהדגיש את המרכיבים הרצויים לו באופן אישי. ייחוד נוסף הוא בכך שהג'ודוקא יכול לאמן את כל המרכיבים בלי אלמנט המונוטוניות שקיים לפעמים בשיטות אחרות. הג'ודוקא נמצא בתהליך מתמיד של שינוי, של גילוי מתמיד של יכולות תנועה חדשות. הוא עובר תהליך של שיפור היכולת הכרוכה בחוויה אסטתית מתמדת. הוא יגלה בהדרגה כי התנועה הבסיסית של גופו מתייצבת, משתכללת ומקבלת דרגות של יעילות אותן לא הכיר קודם. הדבר יבוא לביטוי בכל תחומי החיים היומיומיים. בתחום האישי כל האימון מבוסס על עבודה מול בן\בת זוג. הוא מתחיל להתמודד מול אחר. בהדרגה הוא מגלה את היכולת שלו, ומתחיל לפתח ביטחון בעצמו ובגופו. תכונות של חוסר אונים או תבוסנות יתחילו בהדרגה להיעלם והוא יסמוך על יכולתו להתמודד ולהתגונן במצבי סכנה. הוא יתחיל לחוות חוויות אסתטיות הקשורות בגוף והדימוי העצמי והגופני יתפתח. מבוגר אשר רגיל לדימוי של "שתי ידיים שמאליות שאינו מבדיל בין ימינו לשמאלו" ייאלץ, לנוכח המציאות, לוותר על הדימוי השלילי הזה ולגלות שהוא אכן מסוגל להבדיל, ואכן מסוגל להפיק מעצמו תנועה זורמת, הרמונית ואסתטית. השאלה "האם ניתן בכלל לשנות דברים כאלה בגיל מבוגר"? תהיה בלתי רלוונטית. בתחום הבין-אישי כאן אולי התרומה הייחודית ביותר של הג'ודו. בפרק הקודם דובר על פאן אחד מזווית הסתכלות אישית, אותה תחושת ביטחון אשר מתפתחת בהתמודדות עם האחר. אלא שמדובר על יותר מכך. הג'ודו הוא צורה של מגע עם בן\בת זוג. כל האימון נעשה באותו מרחב הבנוי מהזוג. זהו מגע מאוד מיוחד: מחד, זו התמודדות ואפילו קרב. מאידך, המיומנות בג'ודו מתפתחת מתוך הקשבה ממוקדת לשפת הגוף שלי ושל בן\בת הזוג. אין בשום אופן מפגש של כוח האחד כנגד כוח האחר. זהו ג'ודו גרוע ושלילי! נהפוך הוא. הג'ודוקא לומד לחוש את תנועתו ותגובותיו של בן\בת הזוג ולהגיב בהתאם. הוא לומד להשתמש בכוחו של "היריב" ולנצל אותו. הוא מנצל באופן אופטימלי את האנרגיה הטמונה בתנועה הטבעית של הגוף, הן שלו והן של יריבו. הוא לומד להשתמש בתזמון מדויק במקום בכוח. בתהליך הזה הוא לומד להכיר את התגובה שלו לאחר ואת תגובתם של אחרים אליו. מאחר ושפת הגוף היא ערוץ מופלא לביטוי עצמי, הרי שהג'ודוקא לומד להכיר את עצמו בקשר עם האחרים בכל המישורים. אתן דוגמאות פשוטות להבהיר את כוונתי. העוסק בג'ודו יזהה במהרה בעצמו עד כמה הוא נוקשה או עד כמה הוא מתקשה לרכך את התגובה שלו? עד כמה תנועת גופו חדה וקשה או שהיא רכה ומעוגלת? הוא יגלה האם הוא נוטה להתגונן ולהתחפר או שמא הוא ממהר לתקוף באופן פזיז ולא מחושב? האם הוא מקפיד להגן ולשמור על בן-זוגו או שמא הוא מתקשה לגלות אחריות כלפיו? הוא יקבל על כך היזון חוזר (פידבק) מבן\בת הזוג שלו וייתן מצידו פידבק לשני. וכך הולך ומתפתח דו-שיח! הדו- שיח יכול להיות מילולי אבל יכול גם להיערך כולו בשפת הגוף ולא בשפת המילים. שהרי אלה בסה"כ שתי שפות שונות כדי לאמר את אותו הדבר!כך הג'ודו נותן לעוסק בו הזדמנות פז להכיר צדדים שונים של אישיותו ושל התקשורת שלו עם אחרים. לגלות כיצד הוא חש ומתייחס לאחרים ואילו תגובות הוא מעורר מאחרים כלפיו. האם וכמה הוא ינצל זאת לחייו האישיים? הדבר כבר תלוי בו במידה רבה. אם הוא ישכיל למצוא לעצמו מורה המודע לכל אלה הרי שתהיה לו עזרה רבה במסע המופלא הזה.

סקרנו את המישורים הרבים בהם יכול כל מבוגר להפיק תועלת מרובה מהעיסוק בג'ודו. נכון הדבר לגבי ג'ודוקא מבוגר אשר ממשיך להתאמן מגיל צעיר, כי הרי מדובר במחקר אינסופי, אך נכון הדבר גם עבור אותו מבוגר שמעולם לא עסק בג'ודו והוא מתחיל בגיל מאוחר. אך בכך לא תם הדיון בנושא. המבוגר, בין אם הוא ממשיך ובין אם הוא מתחיל, ימצא בג'ודו כר נרחב לפעילות ממנה יפיק הנאה, ייתן ביטוי ליכולתו, וגם יתרום את חלקו לג'ודו. הוא יכול לעסוק למשל בארגון, בשיפוט, בהוראה או במחקר. בכל השטחים הללו אין תחליף לתרומתם של המבוגרים. דווקא בשל בגרותם, ניסיונם ויכולתם לראות דברים מזווית רחבה יותר, הם אלה שיכולים לדאוג לכך שלא נאבד כולנו את כל אותם היבטים נפלאים של הג'ודו ונמשיך לפתח גם את האספקטים הלא תחרותיים של הג'ודו. בסופו של דבר, ברור כי דבר זה כשלעצמו יביא להתפתחות נוספת גם בג'ודו התחרותי ונגיע למצב שבו תהיה הזנה הדדית בין כל ההיבטים השונים של הג'ודו. אין זה שולל את האפשרות להתחרות גם בגיל מבוגר! אדרבא, קיימות בהחלט תחרויות למבוגרים, על פי קטגוריות גיל ומשקל, מה שמאפשר להתחרות בהתאם ליכולת וללא פגיעות מיותרות. אחת לשנה נערכת אליפות עולם לותיקים עם קטגוריות גיל עד מעבר לגיל 70! אליפות העולם הבאה תיערך ביוני 2001 באריזונה שבארה"ב. אצלנו בישראל, לצערי אין עדיין תחרויות מעין אלו. סביר להניח כי הדבר נובע משילוב של חוסר מודעות וחוסר ביקוש, והדבר נתון רק בידינו.

חזרה לדף המאמרים