|

תלמידים יקרים, כאשר שאלו אותי לפני שנים איזה דאן אני בג'ודו, נהגתי לענות בספק צחוק ספק רצינות, שאני "דאן חסכן". למי שאינו יודע, דן חסכן היתה תוכנית חיסכון לילדים, בה הם היו מקבלים מהבנק קופסת חיסכון שלתוכה היו משלשלים מטבעות ופרוטות לצורך חיסכון. בתשובה זו, כוונתי היתה כי אין זה חשוב איזה דאן אתה. מה שחשוב הוא הידע ולא כמות הדאנים! בהיותי נער צעיר, דאן 1 נחשב בעינינו דרגה שקשה להגיע אליה ויש להתאמץ עבורה. כיום, החגורה השחורה איבדה ממשמעותה. קיימת אינפלציה אמיתית בכל הקשור לדרגות. אני נתקל יותר ויותר בנושאי דאן גבוה שאין כל קשר בין הדרגה הגבוהה בה מתהדר הנושא אותה לבין הידע והמיומנות שלו כאיש ג'ודו. הסיבה לכך היא שרבים מאותן דרגות גבוהות מקבלים את דרגתם לא בשל יכולתם, אלא בשל קירבתם לאותם מחזיקי תפקיד שבסמכותם להעניק להם דרגה גבוהה זו או אחרת.אני נתקל יותר ויותר באנשים שמקבלים דרגות בכירות במיוחד (דאן 5 ומעלה) שיכולתם האמיתית היא נחותה בהרבה מכך. אני יכול להגדיר זאת כאינפלציה דוהרת שלא מוסיפה כבוד למוסד דרגות הדאן, זילות של ממש. לשם דוגמה: כאשר איסאו אוקנו היה מאמן נבחרת יפן ומאחוריו רקורד של אלוף אולימפי, אלוף עולם ואלוף יפן, הוא נשא "בסך הכל" דאן 5. שלא תהיה טעות, דאן 5 ביפן דאז נחשב לדרגה מאוד גבוהה ומכובדת. אני יודע שלפעמים מקבלים אנשים אלו או אחרים דרגה "מטעמי כבוד" (לא בגלל ידע או כישורים), אלא שדרגה זו מתורגמת מיד לדרגה "מקצועית" למרות שהיא לא ניתנה מטעמים מקצועיים. אלו הופכים מיד ל"ברי סמכא" למרות שמאחורי דרגתם אין שום תוכן מקצועי ממשי המשקף את הדרגה הבכירה. יתרה מכך, גם נתקלתי במקרים שאותם אנשים אינם בוחלים לבקש, ולקבל (!), כל כמה שנים, דאן נוסף באותם הנימוקים בהם קיבלו את הדאן הקודם! איני פוסל הענקת דרגה מטעמי כבוד. אך דרגה כזו יש לקבל פעם אחת בלבד, ויש להבין מה עומד מאחוריה ולא לייחס לה מיני משמעויות שאינן מעינינה כלל. תופעה נוספת שאני עד לה, היא נושאי דאן 1, לדעתי הרבה מידי ומוקדם מידי. נושאי דאן 1 עם רמת ג'ודו לא מספקת, בעיקר באיכות היכולת שלהם לבצע טכניקות ג'ודו. סיגלנו לעצמנו שיטה המביאה ג'ודוקא למבחני דאן 1 כאשר "הוותק והניקוד" מגיעים למספר העונה על צורכי התקנונים למיניהם. שכחנו שלמעשה המאמן או המורה הוא זה שצריך להחליט מתי רמתו של החניך, מבחינת איכות הביצוע, הידע, ואיכות התנועה, הגיעה לרמה גבוהה העונה למעמד של דאן 1. בדרך לרצון "לרצות" את החניך, מאבדים את הצורך שהחגורה השחורה צריכה לשקף משהו מיוחד ובעל משמעות. האחריות על כך מוטלת על כתפיהם של המורים והמאמנים ואסור להם להקל ראש באחריות זו. אני חושב כי כל מערך מבחני הדרגה ו"הענקת" הדרגות צריך לעבור רפורמה רצינית ללפני שכל נושא הדרגות יקבל דימוי שלילי ולא מכובד, מה שכבר קרה במידה רבה. א: אני חושב כי יש להעלות את רף הדרישות לגבי רמת הביצוע, הן בכמות והן באיכות. ב: צריך להחזיר למורים ולמאמנים את האחריות לרמת דרגות הדאן. הם אלו אשר צריכים להחליט מתי ראוי שחניך שלהם יעלה בדרגה, והם אלו שצריכים ליזום את המעבר לדרגה גבוהה יותר. הבדיקה מול דרישות התקנון צריכה להיעשות רק אחרי שהמורה הגיע להחלטה על כך, לא לפני ולא ביוזמת החניך. ג: קיימת בעיתיות מיוחדת אצל אותם ג'ודוקא אשר בגיל צעיר החליטו שכבר "אינם זקוקים למורה", כי הם מאמנים, כי יש להם ספורטאים, כי הם כבר "גדולים" וכו'. אלו מחליטים בעצמם איזו דרגה מגיעה להם ברגע שהם "צברו נקודות" בלי שהדבר יעבור שום ביקורת של מורה בכיר מהם. הדרגה הופכת להיות תוצר של "איסוף נקודות" נטו, כך שהביקורת על הרמה יכולה להיעשות אך ורק על ידי הקפדה בעת ההיבחנות. ד: יש להקפיד במיוחד על מתן דרגה "מטעמי כבוד". דרגה כזו יכולה להינתן רק פעם אחת, ויש לציין בצורה ברורה את הסיבה להענקה, כך שלא יהיה אפשר לעשות בה שימוש זר. שלכם, יונה מלניק.

חזרה לדבר הסנסיי